כל פשיזם הוא לאומני, אבל לא כל לאומנות היא פשיסטית. לאומנות היא השקפת עולם, ואילו הפשיזם הוא בראש ובראשונה משטר.
אין זה רק עניין של הגדרות, הדבר נוגע לשורש הבעיה דווקא בתקופה שבה מתקיים ויכוח נוקב ומוצדק על טיבה של ממשלת הימין בישראל. אין ספק, כי הממשלה, שריה ותומכיה מנסים לקדם באחרונה חוקים ומדיניות לאומניים, לפעמים בעלי סממנים גזעניים ומאפיינים אנטי־דמוקרטיים. אבל דווקא מי שמתנגדים למהלכים אלה מוכרחים להיזהר בדבריהם, במיוחד אלה מהם שאינם בקיאים בתורת המשטרים ומעולם לא התעמקו באופי של הפשיזם.
הפשיזם הוא לא רק משטר לאומני: הוא בראש ובראשונה משטר של מפלגה אחת ובראשה מנהיג בלתי מעורער — פיהרר, דוּצֶ'ה, קונדוקאטור. גם אם לפעמים משטר פשיסטי עולה לשלטון באמצעות קואליציה עם מפלגות ימין מסורתיות, במוקדם או במאוחר כל המפלגות — כולל אלה שסייעו לפשיסטים להגיע לשלטון — מוצאות אל מחוץ לחוק, מותר קיומה של מפלגה אחת בלבד, אין בחירות חופשיות רב־מפלגתיות, ולכלל האזרחים אין חלק בתהליך הפוליטי, פרט להשתתפות בעצרות המוניות, במצעדים או במשאלי עם, המכוונים רק לתמיכה בשלטון.
משטר פשיסטי אינו עוסק בתרגילים פרלמנטריים שמטרתם להחליש את האופוזיציה, כי במשטר פשיסטי אין אופוזיציה לגיטימית — שכן ראשיה נרצחו, הושלכו לבתי סוהר ולמחנות ריכוז, או ברחו לחו"ל. משטר פשיסטי אינו עוסק בתרגילי קואליציה מפוקפקים, כי במשטר פשיסטי אין קואליציה. במשטר פשיסטי, כל מי שמתנגד למנהיג מתוך מפלגת השלטון יגורש, ייכלא או יחוסל — לא ימנו אותו לשגריר באו"ם. משטר פשיסטי אינו פוגע בחופש העיתונות, כי במשטר פשיסטי אין חופש עיתונות, כי כל העיתונות היא כלי של השלטון. משטר פשיסטי אינו מנסה להצר את סמכות הרשות השופטת ובתי המשפט, כי במשטר פשיסטי מערכת המשפט היא זרוע של השלטון.
משטר פשיסטי אינו פוגע בעצמאות של האקדמיה, כי האוניברסיטאות מנוהלות ישירות על ידי השלטון, ואנשי האקדמיה שהתנגדו לו הודחו, פוטרו, נאסרו, נרצחו, או יצאו לגלות. משטר פשיסטי אינו מנסה למנוע הצגה של מנהיגיו באורח מגוחך או מבזה באמצעי התקשורת, כי הוא שולט באמצעי התקשורת. במשטר פשיסטי מנהיגי המדינה אינם נאבקים באמצעות עורכי דין ופרקליטים ממולחים נגד חקירתם על מעשי שחיתות, כי אין חקירות כאלה. במשטר פשיסטי המנהיגים אינם מתמודדים עם דו"חות ביקורתיים של מבקר המדינה על הוצאות הדירה שלהם, כי אין דו"חות כאלה.
משטר פשיסטי אינו מנסה לצנזר ספר לימוד כזה או אחר, כי במשטר פשיסטי יש רק ספרי לימוד רשמיים, המבטאים בלא סייג את עמדת השלטון. במשטר פשיסטי אין ניסיון להציג נראטיב אלטרנטיבי לנראטיב של איזו אליטה שמאלנית, כי לאליטה זו אין בכלל כלים — לא בעיתונות, לא בשידור, לא באוניברסיטאות — להביע את דעתה. היטיב לציין את כל המרכיבים האלה מוסוליני עצמו, במאמר "טוטליטריות" שכתב לאנציקלופדיה האיטלקית, שבו הוא מתאר משטר פשיסטי השולט באורח טוטלי בשיח הציבורי, חודר לכל תחומי החיים של האזרחים ומעצב אותם בדמותו ובצלמו.
מדינות דמוקרטיות ידעו — ויודעות — הרבה מקרים של חקיקה ומדיניות בעלות סממנים לאומניים וגזעניים, שפגעו במרקם הדמוקרטי עצמו, אך דברים אלה לבדם אינם הופכים אותן לפשיסטיות. בארצות הברית, באמצעות תרגילי חקיקה ומינהל מורכבים, נמנעה עד שנות ה–60 ממרבית השחורים האפשרות להשתתף בבחירות. זה לא הפך את ארצות הברית לפשיסטית, אבל פגע קשה באופיה הדמוקרטי.
בצרפת, אלג'יריה לא נחשבה למושבה אלא לחלק אינטגרלי של צרפת המטרופולינית, אבל לאוכלוסייה המוסלמית לא היתה זכות בחירה לפרלמנט בפריז. זה היה גזעני והתקיים גם תחת ראשי ממשלה סוציאליסטיים, מליאון בלום ועד לגי מולה — אבל צרפת הרפובליקאית לא היתה פשיסטית, אלא דמוקרטיה פגומה מאוד. בצרפת של היום שיטת הבחירות הונדסה בצורה המקשה על מפלגת הימין הקיצוני — שהיא חוקית ומשתתפת בבחירות — להגיע לייצוג באסיפה הלאומית. אפשר אולי להבין ולהצדיק את זה, אבל זה לא בדיוק דמוקרטי.
בארצות הברית, בעקבות המלחמה הקרה הוצאה המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, ובתקופת מקארתי כל מי שנחשד אפילו באהדה לסוציאל־דמוקרטיה מתונה התקשה למצוא מקום עבודה בשירות הציבורי, ואוניברסיטאות היוקרה — כולל הרווארד המעטירה — דרשו מהסגל האקדמי הצהרת נאמנות למדינה, או פוטרו. זו היתה פגיעה חמורה בדמוקרטיה — לא פשיזם.
ההאשמה כי בישראל שורר משטר פשיסטי או דמוי־פשיזם היא בעלת היסטוריה ארוכה. בשנות ה–50 נשמעו קולות במפ"ם, שהיתה אז בשיא התלהבותה מסטאלין, וכמובן במפלגה הקומוניסטית, שהאשימו את מפא"י בפשיזם. גם כמה עיתונאים הצטרפו למקהלה זו. איש כמובן לא ישב במאסר בגלל דעותיו אלה. מפ"ם התנגדה להסכם השילומים עם גרמניה המערבית כי ראתה בכך ברית עם ממשלת אדנאואר, שתוארה כפשיסטית או ניאו־נאצית. לפעמים כאשר נגמרים הנימוקים, מתחילים לנאץ ולקלל.
כל מי שמתבונן בפשיזם כתופעה היסטורית אכן חייב לשאול, כיצד מתגלגלים רעיונות לאומניים קיצוניים, הרוחשים תמיד, אפילו בדמוקרטיות מבוססות, לכדי תנועות המונים פשיסטיות שתופסות את השלטון. במאמרי "
הערות בשולי מאמרו של זאב שטרנהל" ("הארץ", 15.7) הצבעתי על כך, כי בשלוש המדינות האירופיות הגדולות — גרמניה, איטליה, צרפת — עלו משטרים פשיסטיים בתקופות של מפלה צבאית ומדינית, כאשר חלקים נרחבים של אזרחי אותן מדינות ראו את עצמם ואת מדינתם פגועים, חבולים ומנודים.
תופעה זו התרחשה גם במדינות אחרות: בהונגריה עלה לשלטון המשטר הלאומני, האוטוריטרי והחצי־פשיסטי של אדמירל מיקלוש הורטי לאחר שחוזה השלום של טריאנון קרע ממנה שני שלישים משטחה והותיר מיליוני הונגרים אתניים בשטחי רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. גם המהפכה הקומוניסטית קצרת הימים של בלה קוּן תרמה לתחושת החרדה וההשפלה, וחלקם הבולט של יהודים במהפכה עודד את הנימות האנטישמיות שרווחו בהונגריה כבר מסוף המאה ה–19. באוסטריה עלה לשלטון משטר קלריקלי־פשיסטי בראשות דולפוס ושושניג לאחר שמה שנותר מהאימפריה ההאבסבורגית בצורת אוסטריה העצמאית היה כברת ארץ קטנה וחלשה.
כך היה גם במדינות אחרות: ביוון עלה לשלטון בשנות ה–30 הגנרל יואניס מֶטָאקסס בעקבות המפלה הנוראה שספגו היוונים מידי הטורקים, שניפצה את חלום "יוון הגדולה" והציפה אותה בהמוני פליטים מאזורים באסיה הקטנה שהיו מיושבים ביוונים מאות ואלפי שנים. ברומניה עלה לשלטון "משמר הברזל" הפשיסטי ב–1940 רק לאחר שבעקבות הסכמי מולוטוב־ריבנטרופ ולחץ גרמני סיפחה ברית המועצות את בסרביה וחלקים מבוקובינה, וחלקים מטרנסילבניה סופחו להונגריה. בכל המדינות הללו צמחו אידיאולוגיות של ימין רדיקלי וגזעני עשרות שנים קודם לכן, אבל הן הגיעו לעוצמה פוליטית ולשלטון רק כאשר המדינות הוכו, נוצחו והושפלו.
יש לזכור, כי הפשיזם איננו סתם ביטוי ללאומנות שתלטנית: הוא תגובה אלימה וכוחנית של חברות פגועות ומוחלשות. טראמפ איננו פשיסט, אבל העובדה שהוא פונה לתחושות העלבון וההשפלה של לבנים ממעמד הפועלים ומהמעמד הבינוני הנמוך בארצות הברית היא בלא ספק מדאיגה.
כל זה מעיד על תמונה מורכבת, שבה עליית משטרים פשיסטיים איננה המשך דטרמיניסטי וידוע מראש של לאומנות רדיקלית. בהקשר זה חשוב שוב להעמיד על דיוקם דברים הקשורים ליוהאן גוטפריד הרדר ואדמונד ברק, שעליהם מצביע שטרנהל בשני מאמריו בנושא — ובצדק — כאבות הלאומיות המודרנית מחד גיסא והשמרנות המודרנית מאידך גיסא ("
המהפכה התרבותית היא רק ההתחלה", ו"
חולשה רעיונית גוררת תבוסה פוליטית", "הארץ", 8.7 ו–22.7).
גם כאן חשוב להזכיר לא רק את ההיבט האידיאי, אלא גם את ההקשר הפוליטי. כאשר הרדר טען, בשם העקרונות האוניוורסליים של הנאורות, שיש לכבד את המסורות התרבותיות, החברתיות והלשוניות של כל העמים, הדברים נאמרו בהקשר של ההגמוניה הפוליטית בצרפת במאה ה–18, שהיתה אז המדינה החזקה ביותר באירופה וניסתה — אם כי לא בהצלחה — להשתלט גם על ספרד. לעוצמה הפוליטית הזאת נלוותה גם טענה בדבר הגמוניזם תרבותי וראייה של התרבות הצרפתית כעליונה על התרבויות האחרות — עמדה שדוברי הנאורות הצרפתית היו שותפים לה.
באותה תקופה גרמניה לא התקיימה כמדינה; היא היתה מפוצלת למדינות ו"מדינונות" קטנות וחסרה כל עוצמה מדינית וצבאית. הרדר לא תבע להקים מדינת־לאום גרמנית, אלא טען, כי גם בהעדר עוצמה מדינית יש מקום לכבד את המסורת התרבותית והלשונית הגרמנית. זו גם הסיבה לכך שהעריך כל כך את תרומת העם היהודי להיסטוריה העולמית והדגיש, כי תרומתו — הנבואה, השירה, המוסר — לא היתה מלווה בעוצמה מדינית, אלא להיפך, נעשתה תוך כדי התרסה כלפי שלטון עריץ. לימים שימשו עקרונות הרדריאניים אלה כלי נשק בידי תנועות לאומיות, שבחלקן — בפולין, בצ'כיה ועוד — הפנו את טיעוני הרדר דווקא נגד פרוסיה וגרמניה.
לא כל תביעה לכבד מסורת לאומית מתגלגלת ללאומנות בוטה, ויש לזכור, כי דווקא בשם עקרונות החירות של המהפכה הצרפתית ניסתה צרפת להשתלט על כל אירופה, תחת שרביטו הצבאי של נפוליאון.
זה חל גם על ההשקפות של ברק. שטרנהל מציין בצדק, כי בתמיכתו בזכות האירים והמושבות בצפון אמריקה, וגם במשפטים שיזם נגד מושלים בריטים חמסנים בהודו, לא נזקק ברק בדרך כלל לטענת הזכויות הטבעיות; אלא ביסס את עמדותיו על הצורך לקיים את החוק הפוזיטיבי וביקר את השלטונות הבריטיים על פגיעתם בזכויות הקיימות של התושבים המקומיים. זה נכון בדרך כלל, אם כי בטיעוניו נגד המושל הבריטי בהודו, וורן הייסטינגס, נזקק ברק גם למה שמכונה בפיו עקרונות כלליים.
אבל גם אם ברק לא נזקק למשפט הטבע, מה פגום בכך שעמד לצד הנרדפים והמדוכאים? הרי בשם עקרונות המשפט הטבעי, כפי שבאו לידי ביטוי בתורה של ג'ון לוק, הצדיקו המתיישבים האנגלים באמריקה את כיבושיהם. זאת ועוד, אילו היה ברק חי בתוכנו והיה מתנגד לנישול של פלסטינים בשטחים מאדמותיהם, או של בדואים בנגב, לא בשם משפט הטבע אלא בשם הזכויות המשפטיות שהם מחזיקים בהן — האם היה זה פסול?
לא הכל צריך להידחק למיטת סדום של השקפה אחת, כי יש יותר מעיקרון אחד התומך בחירות ובזכויות הפרט. אין הכרח להתיישר על פי העקרונות המופשטים של הנאורות הצרפתית, שהביאו, בפירוש מסוים, לדיקטטורה היעקובינית ולמשטר הטרור של רובספייר. ההיסטוריה אכן איננה רק מלחמת בני אור בבני חושך, ובבית של החירות יש יותר מאשר חדר אחד.
